החלום

החלום,

כשעלינו לכיתה , התרגשנו, סוף סוף להיות "גדולים". חיינו בעולם משלנו , לא שמענו קולות מבחוץ. המבוגרים נחשבו בעינינו "ההם". עסקנו בלא מעט זמן בחיקוי שלהם, בלרצות אותם, אבל לא רצינו להשתייך אליהם. רוב הזמן הסתובבנו ב"להקה" , חיפשנו עוגנים. בשיטוטינו מצאנו בריכת אבן עגולה מוקפת דשא מבודדת (יחסית) , שם אהבנו לערוך את טקסי החתונה . אספנו נורות ישנות עטופות בעיתון "למרחב" ובהן השתמשנו לחתום את הטקס המרגש.

אני אהבתי במיוחד את עופר. "שמרנו בקנאות להתחתן רק זה עם זו. הבטחנו הבטחות בעיניים נוצצות . התחתנתי אתו כמעט כל יום והאמנתי שהוא ה"אחד" . לימים עזבו הוריו את הקיבוץ, ליבי נשבר, אבל, המשכתי לרקום את החלום. ברבות הימים הזדמן לי לפגוש בו פעם אחת. מהחלום לא נותר בו דבר , סתם איש, שאפילו לא זכר שהיה לנו חלום.