הדממה

הדממה

הייתי כנציב מלח.

סבתי לאחור והשמים רעמו ודממו.

הבטתי לפנים , והארץ הפכה אדמתה לקשה,

קוברת מתיה ומילותיה.

ביקשתי, גשם מילים שירטיבו תקווה.

ויצאה ממני אנחה ושוב אנחה, והמילים כמו נקברו בקבר אחים.

הבטתי בים ונציביו, ויצאה תהלוכה ארוכה הזועקת , פלצות.