זיקית

בילדותי היא הפנטה אותי

הייתי עוקבת אחריה בפליאה מחד ובפחד מאידך.

הייתה בה שלווה מוחצנת שרק חילופי הצבעים כמו סיפרו סיפור אחר.

היו לה עיניים  שלא הביטו נכוחה.

היא היטיבה להסתוות .

רציתי. להיות שלווה , לכאורה,

רציתי להסתוות כמותה.

רציתי שאיש לא ידע מה אני מרגישה.

שדבר לא יפגע בי,

זו הייתה משאת נפש.

רציתי להיות מסוגלת להחליף צבעים בהתאם לסביבתי.

להיות רגע לאני אחר, ובמשנהו שוב אחרת.

להיות ירוקה כשהייתי בטוחה,

להיות אדומה , כשפעמוני זעקו "הצילו",

להיות כחולה כשהרגשתי אהובה.

רציתי להלך ולהיאחז רק בענפים בטוחים.

וכיום, השלווה ממני והלאה.  

צבעיי שבפנים וצבעיי שבחוץ  אינם משקפים את בטחוני.

רוצה לאחוז רק איפה ובמי שבטוח.

יודעת שכבר איני יכולה להסתוות.

רוצה לראות נכוחה .