כמו ציפור

כמו ציפור ניצבות רגלי,

נאחזות ציפורני על אבן הבית המט ליפול.

הים והאופק קורצים ,קוראים לי להרהיב עוז .

לצאת עוד רגע למרחבים הכחולים,

לפרוץ, להגביה עוף, לקרוא תיגר על עולמי הנסגר.

והגדר כמו כורכת איסורי ,

אוסרת מבטי בחודו של תיל מנדוד לאין סוף..

עייפתי, מציוץ כבלי הזמן על תנודות שנותיי.

ואם רק אוכל שוב להסב מבטי, אנשום רק כחול.