ערב כיפורים 2020
- אראלה פרידמן
- 27 בספט׳ 2020
- זמן קריאה 1 דקות
עודכן: 28 בספט׳ 2020
ערב כיפור ,
איני יודעת למה בחרתי את התמונה הזו. יושבת מולה כבר שעה ארוכה ושואלת את עצמי למה את?
למה את, כשאני מנסה לאסוף את פזורותי ומחפשת אחיזה בסערות הזמן והרגע הזה.
כבר שנים רבות ביום כיפור אני חוזרת ושואלת את עצמי "האם המחיר הכבד שאנחנו שילמנו ומשלמים כמשפחה שנותרה מצולקת וכאובה היה לשווא?" יודעת, שאלה היפוטית מכאיבה שאין לה תמורה הוגנת .
בעת ההיא הורי וגם אבנר אחי, היו אנשים אידיאליסטים שהאמינו במדינה בקיבוץ ממש כמו דת.
אבא ואמא שלי החלו לשתוק את השכול ביומה השני של מלחמת יום הכיפורים .
אסוננו היה כבד עליהם.
משפחתנו התרסקה תוך מאמצינו לשמור על השלמות המשפחתית.
למרות כל זה עשינו כל אחד את המיטב כדי להמשיך להאמין שבשביל לבנות חברה, מדינה וליצור בית לעם ישראל יש ויהיו מחירים.
ידענו שתרמנו את היקר ביותר .
התכנסנו בכאבנו והמשכנו.
ואילו אני, משנה לשנה מרגישה איך בטחוני מתרופף, שאלותי נעשות יותר ויותר קשות מכאיבות לנוכח הפערים ההולכים ומעמיקים, האטימות הגוברת, והתשובות ההולכות ומתבהרות לי הן כל כך כואבות .
וביום הכיפורים הזה, אנחנו כבר נקראים "בוגדים," אנרכיסטים ו"חבל שלא גמרו אותכם בשואה".. ועוד כהנה וכהנה אמירות שיסוי ושנאה.
אז כן, יודעת למה בחרתי את התמונה הזו.. והלוואי ויצמחו שם פרחים לרוב.
ובינתיים ציפורי נפשי עופו הרחק הרחק , עופו אל האור , ואם תפגשו את הורי ואחי אנא אמרו להם: שהארץ שינתה פניה, ורק געגועינו קוראים להם לשוב.. !
תגובות